תגובת הצלילה

יונקים ימיים כמו דולפינים ולווייתנים פיתחו תגובת צלילה חזקה יותר, עם האטת דופק קיצונית יותר וכיווץ כלי דם עמוק יותר. הם מסוגלים לצלול זמן רב בהרבה מבני אדם בשל מנגנוני שימור חמצן יעילים יותר.

בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

ליונקים ימיים יש יכולת טובה יותר לאגור ולהשתמש בחמצן בצורה יעילה יותר, בין השאר הודות לריכוז גבוה יותר של מיוגלובין בשרירים, מה שמאפשר אגירת חמצן ושימוש ממושך בו.

יונקים ימיים יכולים לרוקן את ריאותיהם כמעט לחלוטין לפני הצלילה, מה שמונע בעיות הקשורות להתמוטטות ריאות עקב לחץ הידרוסטטי גבוה.

לבם של יונקים ימיים מאט באופן משמעותי (עד כ-5 פעימות בדקה במינים מסוימים) כדי לחסוך באנרגיה ובצריכת חמצן, בעוד שלב בני אדם אינו מסוגל לרדת לרמות כה נמוכות מבלי להשפיע על התפקוד.

אצל כלבי ים ודולפינים, הטחול מתכווץ בצורה דרסטית יותר ומשחרר כמויות חמצן גבוהות במיוחד לדם, מה שמאריך את היכולת לעצור נשימה. בבני אדם, תגובה זו קיימת אך ברמה פחותה.

יונקים ימיים מסוגלים להסיט כמעט את כל הדם מהגפיים והשרירים לטובת האיברים החיוניים, בעוד שבני אדם מוגבלים ביכולת זו.

כן, צוללים חופשיים יכולים לשפר את תגובת היונק הימי באמצעות אימונים מבוקרים בעצירת נשימה, מדיטציה וחשיפה מבוקרת למים קרים.

שריריהם של יונקים ימיים מכילים רמות גבוהות של מיוגלובין, המסוגל לאגור חמצן לאורך זמן ולהמשיך לתפקד גם כשהאספקה החיצונית מוגבלת.

הם פיתחו מנגנונים מיוחדים להימנעות מצבירת חנקן ברקמות, כולל קריסת ריאות יזומה להפחתת ספיגת גזים מיותרים.

כן, מדענים וחוקרים בתחום הפיזיולוגיה הימית בוחנים כיצד תרגולי נשימה, חשיפה למים קרים ואימוני לחץ יכולים לשפר את תגובת הצלילה בבני אדם.